התקופה הזו מביאה איתה לחיים שלנו כהורים ובני זוג בפרק ב' אתגר והזדמנות גדולה.
אני קוראת לו – אתגר האינטגרטי.
כמה פעמים בחיים שלנו אנחנו אומרים משהו אחד, אבל לא באמת מתכוונים לעשות אותו?
כמה פעמים אנחנו אומרים, מתכוונים, אבל לא עושים?
וכמה פעמים אנחנו מספרים לעצמינו סיפורים, אבל לא מודים בדבר האמיתי?
▪ כמה פעמים אמרנו לעצמינו שאנחנו רוצים משפחה, שיש בה שותפות, הרמוניה,
יחסים טובים וקרובים בין כולם, בטחון, שייכות, מקום שהוא ועוגן לכל החיים לנו ולילדים?
והנה יש לנו הזדמנות לעשות את זה, דווקא עכשיו בימים האילו, כשהכל סוער וגועש בחוץ.
אבל במקום לעשות את זה, במקום לחיות את מה שאנחנו רוצים ומדברים עליו, אנחנו מקטרים.
על זה שכל הילדים בבית, על זה שהילדים שלו/ שלה לא הולכים.
ויש לנו המון סיבות למה זה הגיוני להרגיש כך, ואולי אנחנו אפילו צודקים,
אבל האם אז אנחנו באמת חיים את מה שאנחנו רוצים, חולמים ומדברים?
הנה ניתנה לנו ההזדמנות, עד כמה אנחנו מנצלים אותה? ואם לא מספיק, איך אפשר אחרת?
אילו שאלות שבאות מתוך אינטגרטי.
▪ ויכול להיות אנחנו כן רואים את ההזדמנות, כן רוצים לעשות את מה שאנחנו מתכוונים.
אנחנו ממש רוצים לחיות עם עצמינו באינטגרטי, וליישם את הערכים שאנחנו מאמינים בהם
ומול כל הילדים, אבל אנחנו לא מצליחים. זה חזק מאיתנו.
פתאום כל הרגשות השליליים שביום יום אנחנו מצליחים להדחיק מתעצמים,
כי עכשיו זה במנות כפולות ובאינטנסיביות.
וזה מבאס כי אנחנו מחפשים את הדרך להיות כל היום עם הילדים של בני הזוג,
ולהישאר בקבלה, הכלה, אמפטיה, סבלנות, אבל לא מצליחים.
זה בסדר להודות בכך.
לא בסדר, או לא משרת את החיים, לחפש סיבות ותירוצים למה אנחנו צודקים,
וזה באמת בלתי אפשרי –
"זה הוא…זה היא… אילו הילדים…"
זה פשוט משאיר אותנו עם אפס השפעה על החיים שלנו, ושם את האחריות על החיים שלנו
בידיים של מישהו אחר, וזה בטח לא מה שאנחנו מתכוונים.
אז יש אלף דרכים איך לעבוד על עצמינו, ויש עוד ועוד כלים ושיטות.
אבל זה מתחיל מלשים בצד את "אנחנו לא מצליחים או לא יכולים כי…."
להתעסק בלמצוא פתרונות ולא בעיות או אשמים.
ולהפנות את האנרגיה פנימה אל עצמינו.זה אינטגרטי.
▪ וצריך לשים לב לעוד דבר.
יכול להיות שאנחנו מוצאים עצמינו כועסים יותר על אחד מהילדים של בני הזוג –
כי הם לא שמים על ההנחיות, כי הם לא שומרים מרחק, כי הם באים במגע,
וכי הם מסכנים אותנו ואת שאר הילדים
זה בסדר לחשוש,
לא בסדר ל"נצל" את התקופה הזו (וזה בד"כ בלא מודע, אנחנו לא אנשים רעים)
כדי ללבות אצלינו פנימה את האנטי והמחשבות השליליות שיש לנו על הילדים של בני הזוג ממילא,
או על ההורים שלהם –
"הוא לא אחראי….אי אפשר לסמוך עליה…."
"היא תמיד חושבת רק על עצמה
ולא מתחשבת לא מפתיע….."
וזה טריקי מאוד, כי יש לנו את כל הסיבות להאמין שאנחנו צודקים.
אבל אז החשש הוא שאנחנו מאבדים ענייניות, למרות שאנחנו חושבים שאנחנו לא.
אז אנחנו יכולים למצוא עצמינו מחזקים את הפער, ואת המרחק הרגשי והטכני מהילדים של בני הזוג,
במקום למצוא דווקא בימים אילו קירבה אליהם.
אז אינטגרטי זה באומץ לזהות את המקומות שבהם אולי "נוח" לנו לחשוב ככה עליהם,
להבין שזה יושב על משהו אחר, ושם לשחרר.
אם אני מסכמת, אז אינטגרטי זה:
מה שאנחנו מתכוונים, אומרים ועושים – אחד הוא!
וכהורים ובני זוג שמובילים את הילדים שלנו, את הזוגיות הזו, ואת המשפחה שלנו,
יש לנו אחריות לחיות באינטגרטי תמיד ובימים אילו יותר מבד"כ.
שלכם,
גלית הלר ❤️