ואז, יום בהיר אחד, הילדה הגדולה שלי אמרה לי אבא אנחנו צריכים לדבר…

ואז, יום בהיר אחד, הילדה הגדולה שלי אמרה לי אבא אנחנו צריכים לדבר.
עליתי אליה לחדר, התישבתי לידה על המיטה,
ואז שמעתי את הדבר שממנו הכי פחדתי בעולם: "אבא, אני לא רוצה לגור אצלך"
זה הרגיש כמו סכין מלובנת שחודרת ישר לתוך הלב…

כשאני מסתכל אחורה על התהליך שבנה את הזוגיות והמשפחה שלי בפרק ב',
ישנן שם כמה בחירות שעיצבו למעשה את כל מציאות החיים שלי כפי שהיא היום.
אחת המרכזיות שבהן היתה הבחירה לאפשר לילדה הגדולה
שלי לישון רק בבית שלה אצל אמא שלה, ולא בבית שלה אצלי.

הנה הסיפור בקצרה:
כשגלית ואני בחרנו לעבור לגור בבית משותף,
הבנו שהבחירה הזו שלנו, יש לה משמעות על חיי הילדים.
אנחנו למעשה בוחרים עבורם לחיות בבית שבו יש אמא או אבא שאינו שלהם,
וגדלים בו גם ילדים אחרים, שאינם אחים שלהם.
למעשה ביום בהיר אחד הם עוברים
ממשפחה של 4 נפשות למשפחה של 8 נפשות.

אנחנו – גלית ואני, מאמינים שזה הדבר הנכון,
אילו החיים שאנחנו בוחרים לנו ולכל 6 ילדינו,
אבל הילדים – הם לא בחרו, איתם לא ממש התייעצו,
למעשה עליהם החיים הללו די נכפו.

מתוך התובנה הזו, קבענו מספר עקרונות חשובים
שיאפשרו לילדים שלנו בית, שבו הם יכולים לחיות יחד עם כל האילוצים:

• קבענו שחייב להיות לנו בבית מרתף או איזשהו חדר גדול,
  שיהיה חדר משחקים, שאינו הסלון.
• קבענו שכל ילד צרך לקבל חדר משלו,
  כדי שבתוך כל ההמולה של בית עם 6 ילדים,
  יהיה להם תמיד את המקום הפרטי שהוא רק שלהם.
• קבענו שאנחנו מחליטים מי מקבל איזה חדר – ואותם לא שואלים.
• קבענו שכל מה שנכנס לבית המשותף
  הופך להיות של כולם,
  כלומר אין דבר כזה "זה שלי כי זה מהבית שלי",
  ויחד עם זאת אפשרנו לילדים שלנו לבחור מספר מצומצם של דברים שישארו פרטיים,
  כמו משחקים, צעצועים, או כל חפץ שנתפס בעיניהם כאישי שלהם.
  הדברים הללו נכנסו לחדר הפרטי שלהם, כך נשארו שלהם בלבד.
• קבענו את חוקי הבית הבסיסיים.

השקענו המון מחשבה, זמן וכסף על מנת ליצור לכל ילד את החדר הכי שיש…
מהדברים הבסיסיים כמו ומיטה, שולחן וארון בגדים,
ועד דברים הקטנים של וילון, ציורי קיר, תמונות מראות וקישוטים
(את זה כמובן עשינו יחד עם כל אחד מהילדים).

לילדה הגדולה שלי, שהיא הכי גדולה מהילדים,
החלטנו לתת את החדר הכי שווה – חדר של גדולים.
חדר בקומה למעלה, עם יציאה לגג,
שירותים ומקלחת צמודים רק שלה.
קנינו לה מיטה וחצי, ממש ממש שווה.
שמנו לה בחדר טלויזיה משלה (רק לה מכל הילדים),
בקיצור השקענו בה הרבה תשומת לב,
כדי שהבית החדש שלנו יהיה עבורה מקום מזמין, ונעים,
מקום שבו תהיה גאה להזמין אליו חברים.

היה לנו חשוב עבורה, כמו גם עבור שאר הילדים,
שיחד עם המחיר שהם לכאורה משלמים
על הבחירה של ההורים שלהם במגורים משותפים, יהיו להם גם רווחים,
שהבית הזה יהיה עבורם מרחב חדש כייפי ונעים…

ובאמת המעבר נעשה בהתרגשות גדולה,
גם מצידנו וגם מצידם.
הילדים הרגישו בבית מהיום הראשון.
זה לא שלא היו געגועים לדירה הקודמת,
עבור הילדים שלי גם היה מעבר לעיר אחרת,
אמנם הוד השרון זה מטר מכפר סבא,
אבל פתאום מה שהיה הליכה רגלית נהיה הסעה,
ופתאום הם יוצאים החוצה והרחוב לא מוכר,
אבל יחד עם הקושי הטבעי של מעבר בית
שקורה בכל מקרה (גם בפרק א'),
היתה תחושה שהצלחנו בגדול.
שכל המחשבה, ההתכוונות וההשקעה
הוכיחו את עצמם.
הצלחנו ליצור לילדים שלנו בית,
כמו שאנחנו מאמינים שבית צריך להיות.

ואז, יום בהיר אחד,
הילדה הגדולה שלי אמרה לי אבא אנחנו צריכים לדבר.
עליתי אליה לחדר, התישבתי לידה על המיטה,
ואז שמעתי את הדבר שממנו הכי פחדתי בעולם
"אבא, אני לא רוצה לגור אצלך"
זה הרגיש כמו סכין מלובנת, שחודרת ישר לתוך הלב.

הילדה שלי הגדולה, שמחוברת אלי כל כך,
שיש לי איתה אינסוף שיחות בכל נושא ועל כל דבר,
שהתקשורת ביננו הכי פתוחה הכי חופשית
הילדה שלי הגדולה לא רוצה לגור בבית שלה אצלי.

לכאורה זה דבר קטן – אז היא לא תשן אצלינו,
היא תבוא לפי הסדרי ראיה כרגיל, ובעשר תחזור לישון אצל אמא,
אבל כל מי שיש לו ילדים יודע,
שאולי המקום הכי משמעותי בחיי היומיום שלנו עם הילדים
זה הרגעים הקטנים הללו בבוקר כשמעירים אותם,
ובלילה לפני שהולכים לישון.

אילו השעות של השטויות, של הצחוקים,
של ההשתוללויות, החיבוקים, הנשיקות,
השיחות הכי עמוקות כששוכבים לידם במיטה
בתוך כל המולת החיים של היומיום.
אילו הרגעים הכי קסומים שנשארים,
וכל זה לא יהיה לי יותר עם הילדה הגדולה שלי,
שהיתה בסך הכל בת 14 אז.

ומה שהכי כאב לי בכל הסיפור הזה,
זה שהיא אמרה את זה בכאב וקושי גדול.
זה לא היה ממקום של כעס, של לעשות דוקא,
של מרד, זה לא היה כנגדי או כנגד גלית,
זה לא נעשה אחרי משבר או ריב.
זו אמנם היתה בחירה של ילדה שהיא רק בת 14,
אבל זו היתה בחירה מודעת, אמיצה,
של בן אדם בוגר.
אני לא חושב שהיא הבינה אז את גודל המחיר
שהיא ואני נשלם, אבל היא בהחלט הבינה
שיש לבחירה שלה מחיר כבד.

דיברנו על זה הרבה לפני שנתתי לכך אישור.
הרבה שיחות שלי איתה, שיחות שלה עם פסיכולוגית,
שיחות שלי עם גלית, שיחות שלי עם גרושתי,
שיחות שלה עם אמא שלה.
הסיבות שבגללן היא בחרה בכך לא חשובות לכאן,
מפני שהן הסיבות שנכונות לה.
מה שחשוב הוא, שאני הבנתי שאילו סיבות
אמיתיות ומשמעותיות עבורה, ושהיא מבינה
(עד כמה שילדה בת 14 יכולה להבין),
את המחיר של הבחירה.

אמנם יכולתי להכריח אותה להשאר,
אני אבא שלה והיא בת 14, אבל גם לבחירה כזו שלי,
לכפות עליה לישון בבית בניגוד לרצונה, יש מחיר כבד.
אני בחרתי לשים את מערכת היחסים שלי איתה בראש סדר העדיפויות
לוותר על "האמת" שלי,
ולקבל את העובדה ש"האמת" שלה
נכונה בדיוק באותה מידה.

בחרתי לתת משקל גדול יותר למה שנכון לה
משום שבסופו של דבר אילו החיים שלה.
בחרתי להתמודד עם הקושי שלי,
ולא לאלץ אותה להתמודד עם הקושי שלה.

יחד עם זה, בחרנו גלית ואני עוד דבר,
והוא אולי חשוב אפילו יותר ,
בחרנו להמשיך להתיחס אליה כחלק בלתי נפרד
מהמשפחה שלנו בפרק ב'.
החדר שלה נשאר שלה עוד שנים רבות,
המשכנו להזמין אותה לישון בכל הזדמנות,
המשכנו להזמין אותה להביא אלינו הביתה חברות, לעשות פה מסיבות,
המשכנו כל הזמן להתייחס אליה בדיוק באותה צורה,
כמו אל שאר הילדים שכן ישנים פה.

היא תמיד התקבלה בזרועות פתוחות, בחום ובאהבה.
הסכמנו שאני אמשיך לפגוש אותה גם מחוץ לבית ככל שזה מתאפשר,
גם אם לפעמים זה על חשבון פעילות אחרת.
גלית בחרה להיות עבורי סביבה תומכת,
לחזק אותי שאני אבא טוב,
לחזק אותי שאני עושה את הדבר הנכון,
לתת לי את החופש להיות אבא כמו שאני חושב שנכון.

בחרנו לקחת אחריות על הכאב שלנו, על הקושי שלנו,
על תחושת ה"דחיה" שלכאורה ספגנו
על תחושות הכשלון, האכזבה.
על התחושה שאולי היא קצת כפויית טובה.
על כל האשמה על מה שאולי היה צריך לקרות ועל מה שקרה…
בחרנו להשאר בתפקיד ההורים במשפחה.

כשאני מסתכל לאחור על הבחירה הזו,
אני חושב שהיא הצילה את מערכת היחסים שלי עם הבת הגדולה שלי.
אמנם נאלצתי ליצור עם הילדה שלי מערכת יחסים חדשה,
כי עם הזמן היא פחות באה, היא היתה יותר ויותר עסוקה.
הזמן המשותף שהיה לנו עד אז השתנה לחלוטין,
גם בכמות שלו, אבל בעיקר במהות שלו.

הרגעים הקטנים שמזדמנים לנו על הדרך, תוך כדי החיים, הצטמצמו למינימום.
פתאום אני לא רואה אותה בבוקר, לא יודע באיזה מצב רוח היא קמה,
לא יודע מתי היא יוצאת מהבית, מתי היא חוזרת…
פתאום הזמן המשותף שלנו פחות ספונטני ויותר מתוכנן.
פתאום אני צריך לקבוע עם הילדה שלי להפגש לקפה, לסרט, לשיחה,
כי אם לא קובעים אז איכשהו זה פחות קורה.

יחד עם כל זה, אני רואה היום,
שהבחירה שלי לקבל את הקושי שלה,
לאפשר לה לעשות את השינוי שביקשה שהקל על החיים שלה,
והבחירה שלנו יחד, של גלית ושלי,
לא לוותר עליה בתוך המסגרת של המשפחה,
להמשיך לתת לה את התחושה שלעולם לא נוותר עליה,
ולעולם יש לה מקום בבית שלנו,
כל אילו שמרו עלינו יחד כמשפחה.

בסופו של דבר הפחד הכי גדול שלי –
שהילדה שלי "תעזוב" אותי לא רק שלא קרה,
אלא שהרווחתי אותה בחזרה.