כשהילדים לא רוצים לבוא

מצד אחד אנחנו מאוד רוצים שהילדים של בני הזוג יכירו בנו.
אנחנו מאד רוצים שהם ירצו לבוא אלינו, ויהיו חלק מהחיים החדשים שבנינו.
מצד שני, האם אנחנו באמת עושים את מה שצריך כדי שזה יקרה??

אני פוגשת הרבה זוגות שמגיעים אליי, והמשאלה שלהם היא שהילדים של בני הזוג יהיו חלק מהחיים שלהם פיזית ורגשית,
כי כרגע המצב לא כזה.
הם מתמודדים עם ילדים שמתנגדים למציאות החדשה, שלא מוכנים לשמוע על בני הזוג החדשים, ובטח לא לשהות במחיצתם.
לפעמים אילו ילדים בגיל ההתבגרות לפעמים קצת יותר גדולים.
זה הרבה פעמים הילדים של בן הזוג (האבא).

במקרים ה"קלים" יותר הילדים אומרים " אילו החיים שלך, אתה בחרת, מה את רוצה מאיתנו?
היא והילדים שלה לא המשפחה שלנו"
במקרים ה"קשים" יותר הם מטיחים שבת הזוג "מנצלת" "עושקת" "מרחיקה אותך מאיתנו".
הרבה פעמים הם מקבלים לכך חיזוק בגזרת הגרושה, ולפעמים הרבה מעבר לחיזוק.

בני הזוג מחפשים את התשובה הנכונה.
איך נכון להתמודד?
האם נכון לאפשר לבן הזוג להיפגש עם ילדיו מחוץ לגבולות הבית כפי שהילד רוצה – בבית קפה, סרט או מסעדה?
האם זו הגישה הנכונה? לכמה זמן? באיזה היקף? באיזה תקציב?

האם נכון לצ"פר את הילד על ההתנהגות שלו, ועל כך שהוא לא מקבל את חיי ההורה שלו?
האם זה חינוך נכון לתת לו מה שהוא רוצה, אבל לא לקבל "כבוד" והכרה בחיים של אבא/ אמא שלו?
ואם משתרש הדפוס של פגישות בבתי קפה ומסעדות, למה שבכלל ירצה לבוא בהמשך – הכי כיף זה לצאת לאכול בחוץ לא?

אלא שבעיניי הפתרון לתסבוכת הזו מצוי במקום אחר לגמרי. 
הוא בכלל לא קשור לילד/ים.
הוא קשור לתקשורת בין בני הזוג, ובעיקר לגישה של בן/בת הזוג לעניין.

במרבית המקרים אני מגלה שבת הזוג, שלעצם תפקידה בחיי אבא שלהם הילדים מתנגדים, מפתחת אנטי כל כך חזק לילדים של בני זוגה. יש לה בקורת עליהם ותלונות.
היא כועסת, מאוכזבת, ובטוחה שהם לא מחונכים, לא מכבדים, הם הנצלנים והמפונקים.

יכול להיות שזה מה שחשבה עליהם מלכתחילה, ולכן הילדים החליטו בשלב כלשהוא שהם לא באים יותר.
יכול להיות שזה התפתח לאחר מכן בעקבות ההתנתקות שלהם.
זה לא כל כך משנה מהי הביצה ומהי התרנגולת.
מה שבטוח הוא שכל עוד בת הזוג חושבת כך על הילדים של בני זוגה
איזה סיכוי יהיה שהם ירצו לבוא?
למה שירצו לבוא?

גם אם נשתוק, גם אם נתאמץ, הילדים של בני הזוג שלנו יודעים בדיוק, מה אנחנו מרגישים וחושבים עליהם.
במצב הזה כמה ירצו לבוא אלינו ולהיות אצלינו, כשיש מישהו בבית שחושב שהם הבעיה?
כמה הם ירצו לחזור להיות חלק המשפחה שלנו?
אני אתן לכם את התשובה – סיכוי קלוש עד אפסי!

הדרך היחידה שבה נוכל לאפשר לילדים של בני הזוג שלנו להיות חלק מהחיים שלנו ולחזור הביתה, היא לשנות את הגישה שלנו אליהם.
לא כי הם השתנו, אלא כי אנחנו בחרנו להשתנות!
בחרנו לגלות אמפטיה, חמלה, קבלה, הכלה.
בחרנו לא לנטור להם טינה, לבקר אותם, לשפוט,
ולהזכיר להם כמה הם לא בסדר בהתנהגות שלהם מול אבא שלהם.
בחרנו לקבל אותם, לא להציב להם תנאים, בדיוק כמו שאנחנו לא מציבים לילדים שלנו,
ובחרנו לחיות את מה שאנחנו מצהירים עליו!

כי נורא קל לנו להגיד שאנחנו מאמינים בערכים של כבוד, שותפות, עזרה הדדית וקבלה במשפחה שלנו,
אבל כשאנחנו צריכים בפועל לחיות את הערכים האילו פתאום יש לנו "סיבה" למה לא.
הם אשמים, הם צריכים להשתנות, וכשהם ישתנו אז הכל יסתדר.
אז אוכל בפועל להגיד, להתכוון, וגם לחיות את הערכים שאני מאמין בהם.
אבל עד שהם לא ישתנו זה לא יקרה.

אתם מבינים את המלכודת, אפרופו ביצה ותרנגולת ??

האחריות שלנו כהורים, כבני זוג של, וכמורי דרך בחיים של הילדים כולם, היא לשנות את נקודת המבט שלנו על הילדים של בני זוגינו.
לשנות את הגישה, את ההתנהגות, את מה שאנחנו חושבים עליהם בתוך תוכינו, ולבחור אחרת!
לעולם לא מאוחר מדי לכך, ואם המשמעות היא לעשות עבודה פנימית עם עצמינו, בעיניי זה לא רק הכרח אלא חובתינו.
אם באמת אושרם של בני זוגינו חשוב לנו,
ואם באמת חשוב לנו ליצור את מציאות החיים שאנחנו כל כך רוצים.

בהצלחה,
גלית הלר