טיפ לזוגיות והורות בפרק ב' – לתחילת 2018

כל אחד מאיתנו וסיפור חייו בפרק ב'!
כל אחד עם הדילמות, הקשיים והאתגרים שלו בתוך מציאות חייו הזוגית, המשפחתית, ההורית.

אנחנו רוצים לחיות, לאהוב, להגשים את עצמינו, ובאותה נשימה להבטיח כל זאת לילדים שלנו.
אנחנו עסוקים מבוקר עד ערב בנסיון הזה לשלב בין העולמות – בין האושר שלנו, לאושר של הילדים שלנו.
בין הרצון שלנו לחיות בעצמה, בחירות, באהבה, ובין הבטחון והיציבות, שאנחנו רוצים להעניק לילדינו.

"כשלכם טוב גם לילדים שלכם טוב"
כולנו מכירים את המשפט הזה, שמענו אותו, אנחנו מאמינים בו בכל ליבינו, ועדיין ההתמודדות הזו לא תמיד פשוטה לנו.
החיים בפרק ב' מאמתים אותנו מול סיטואציות רגשיות מורכבות, ומול הפחדים שלנו, הדפוסים הישנים ורגשות האשם.

בואו נהיה רגע כנים:

אנחנו רוצים משפחה שיש בה קבלה ואהבה – אבל שמים "תנאים" להורות של בני הזוג שלנו,
לא מקבלים את הילדים שלהם שבוחרים את הבחירות שלהם, רואים בילדים שלהם "בעיה" שיש לפתור,
לא מקבלים את הגישה של בני הזוג שלנו מולם.

אנחנו רוצים זוגיות שיש בה כבוד, הקשבה, אימון – אבל מתקשים לתת זאת בעצמינו, במקום זאת עסוקים בביקורת, שיפוט, ובעיקר בלהוכיח כמה דרך החינוך שלנו היא הנכונה

מכירים? 

אנחנו רוצים אוירה משפחתית נעימה ורגועה – אבל מה שאנחנו משדרים זה חוסר שביעות רצון, מתח, עוקצנות, הערות, שכחנו כבר איך זה לחייך ולשמוח בבית.

אנחנו אפילו יודעים שהכל תלוי בנו – ועדיין לא מצליחים להביא את עצמינו למקום שבו אנחנו מצליחים להתעלות מעל לכעסים, התסכולים, החשבונאות.

במצב הזה:
כמה סיכוי יש לנו ליצור את החיים שאנחנו רוצים?
אם אנחנו לא מאמינים שזה אפשרי עבורינו, מי יאמין בשבילנו?

מה יקרה אם נמשיך לעשות את אותם דברים בדיוק ולחשוב אותן מחשבות בדיוק? האם המציאות תשתנה?

מהי הזוגיות המיטבית עבורינו?
מה חשוב לשנינו שיהיה בה, לא היום, אלא בעוד 10 או 20 שנים, כשנגיע סוף סוף לאן שאנחנו רוצים?
כשנדע זאת, נוכל לשאול עצמינו שאלה פשוטה אחת:

האם באמת יש סיבה אחת הגיונית לא לחיות היום את מה שאנחנו רוצים שיהיה פעם? במי זה תלוי?

ומעל לכל,
איזה מודל אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו? 
מה הערכים שאנחנו רוצים שהם יגדלו לאורם? 
איזה בני אדם אנחנו רוצים לגדל?

כי אם בתשובה יש קבלה סובלנות, אמפטיה, נתינה, הקשבה, בחירה חופשית – האם אין זה מתפקידינו כהורים קודם כל לחיות זאת בעצמינו, תמיד ובכל מצב?

איזה מודל אנחנו לילדים שלנו אם אנחנו לא מקבלים את הילדים שלהם,
אם אנחנו לא מקבלים את ההורות של בני הזוג שלנו,
אם אנחנו לא סומכים עליהם,
אם אנחנו עסוקים בויכוחים האשמות,
אם אנחנו לא מוכנים לסלוח, ולהבין שבחיים יש הרבה יותר מדרך אחת לפתור כל דבר?

יש לנו תפקיד כהורים, והוא להיות מודל לילדים שלנו – זה ברור לנו.
אלא שבפרק ב', וזו תובנה חשובה:
אנחנו מודל גם לילדים של בני הזוג שלנו!
בין שאנחנו רוצים בכך ובין שלא, בין שאנחנו גרים יחד או בנפרד, מעצם זה שאנחנו בני הזוג של ההורים שלהם.

אנחנו מודל כשאנחנו מדברים איתם או עם בני הזוג שלנו, כשאנחנו משחקים איתם או עם הילדים שלנו, כשאנחנו צוחקים,
כשאנחנו בוכים, כשאנחנו רבים, כשאנחנו משלימים, וגם כשאנחנו נמנעים מכל קשר, או מתעלמים מהם,
בכל המקרים הללו אנחנו מהווים מודל עבורם.

מודל למה?
מודל לזוגיות, מודל לאבהות, לאימהות, מודל להתנהגות בבית, בכביש, מודל להגשמה, להצלחה, למצוינות.
גם במה שאנחנו עושים וגם במה שאנחנו לא עושים!

אנחנו מודל גם עבור הילדים הביולוגים שלנו, וגם עבור הילדים של בני הזוג שלנו!
עכשיו השאלה היא האם אפשר שנהיה מודל, לערכים שאנחנו מאמינים בהם, רק לחלק מהילדים,
ולילדים אחרים לא?

כשחושבים על זה כך, הרי שהמשמעות שלנו לחיי הילדים שלנו ושל בני הזוג שלנו, היא הרבה מעבר למה שאנחנו חושבים.
אנחנו אמנם לא ההורים ה"ביולוגים" שלהם, אבל אנחנו מורי הדרך שלהם לחיים,  וזו תובנה מרגשת ובעלת משקל

גלית הלר