הוא לא עושה את מה שצריך עם הילדים שלו!

מכירים את התסכול הזה, שעולה שוב ושוב בזוגיות בפרק ב',  זה שבא ואומר:
"הוא לא עושה את מה שצריך מול הילדים שלו , הוא טועה!"
לא רק שהוא טועה, אלא שהטעות הזו משפיעה על החיים שלי,  ועל החיים של הילדים שלי.
ההחלטות שלו, הגישה שהוא בוחר להתנהג בה, והתקשורת שלו מול הילדים שלו,
לא נכונות בעיניי!

הדרך שלו כל כך לא נכונה בעיני, שאני לא יכולה לעמוד מנגד ולשתוק
אני גם לא צריכה לשתוק, אחרי הכל הוא בן הזוג שלי,
אני מאוד אוהבת אותו, ומאוד אכפת לי מהילדים שלו.
אני יודעת שזה יכול להיות אחרת, אם רק יקשיב לי.
אם יפסיק להקשיב לגרושתו, אם יפסיק להיות מנוהל על ידה
ואם יבין שהגישה שלו לא נכונה.

בדיוק בנקודה הזו אנחנו מוצאים עצמינו רבים שוב ושוב, זה מעכיר את היחסים בינינו, את האוירה בבית,
ומשפיע על הילדים, מכירים?

מה עושים? איך יוצאים מהפלונטר?

1.מבינים שהמשפט "אני לא אמא של הילדים שלו" הוא לא רק קלישאה. הוא האמת. אם מישהו היה בא ומטיל ספק באמהות שלנות ובידיעה שלנו הכי טוב מה נכון לילדים שלנו, האם היינו מקבלות את זה?

2. משחררים לגמרי את הצורך שלנו לחנך את הילדים שלו, זה לא התפקיד שלנו!

3. מפרידים בין התנהגויות הילדים שלו, שבאמת משפיעות על החיים שלי, לבין אילו שסתם לא נראות לי. מתוך כל ההתנהגויות האילו בוחרים את ה 4-5 שבאמת קשה לי איתם, ושם עושים עבודה יחד. כל השאר בוחרים לשחרר, נותנים לאבא ואמא שלהם לעשות את העבודה.

4. מקבלים את זה שהוא ואני מחזיקים בדעות שונות, באמונות שונות ובגישות שונות שנשענות על נסיון חיינו הפרטי, מבינים שדעתינו היא רק דעתינו והיא לא בהכרח האמת. בסוף הורה יודע הכי נכון מה טוב לילדיו, זו האינטואציה הזו שכל כך ברורה לנו כשמדובר בנו.

5. בוחרים לשים את המחוייבות שלנו לזוגיות שלנו, ולמערכת היחסים שלנו מעל לצדק שלנו.
כלומר, מוכנים להיות במקום שבו אנחנו משחררים את הידיעה שאנחנו יודעים מה נכון, ומפנים אנרגיה להיות סביבה תומכת,
אוזן קשבת, מעצימה ומפרגנת לבני הזוג שלנו.
שואלים עצמינו בכל רגע נתון: למה אני מחוייבת? האם למערכת היחסים שלי או לצדק שלי?
האם לחלומות המשותפים שלנו, לתכניות הגדולות, להתרגשות שמחשבה על החיים שלנו יחד עוד 10, 20 שנים, לבית החם והאוהב שנקים, שאליו יתמיד ירצו להגיע כל הילדים והנכדים שלנו? או לעקרונות שלי?
למה אני מחוייבת? לזוגיות שלי או לצדק, לעקרונות שלי? שאלת מפתח.

6. מבינים שזה בסדר להגיד לילדים שלי "אני חושבת ככה" והוא "חושב אחרת"' גם אם גרים באותו בית. לא יקרה כלום עם הילדים שלי יראו צורות חינוך שונות, לא יקרה כלום אם הם יראו ילדים מתנהגים אחרת ממה הם הורגלו. סומכים על ההורות שלנו, על הערכים שאנחנו מעבירים להם ועל הילדים שלנו, שידעו להבחין בין מה הם לוקחים לחיים שלהם ומה לא.

7. מבינים שהדבר הכי חשוב בעולם זה שבן הזוג שלנו יהיה אבא נוכח ומשמעותי בחיי הילדים שלו – גם אם זה אומר
שהוא יפגש איתם בשעות לא שעות, בימים לא ימים, מחוץ לבית (כי הם לא מוכנים להגיע), יגיע לעזור להם מתי שצריך.
אין אגו ביחסים שבין הורה לילדיו, אין דבר כזה שילדים "מנצלים" את הוריהם. אין חישובי תועלת.

8. מסכימים לעשות עבודה פנימית עם עצמי ולהבין מה הטריגר, מה מקפיץ אותי, שלא קשור אליו, אל הילדים שלו, אל הילדים שלי.
זה תמיד משהו שיושב בתת מודע ומנהל אותי.
הבירור הזה עם עצמינו, שנעשה באומץ רב, הוא שלב קריטי בדרך לפתרון.
זה לא אומר בהכרח שהשינוי תלוי רק בי, זה כן אומר שבלי התהליך הזה של בירור > אבחנה > שינוי פנימי, הפתרון שאני כל כך רוצה לעולם לא יקרה. זה אף פעם לא יהיה שלם.

זוגיות פרק ב' היא הזדמנות מדהימה לצמיחה והתפתחות, דווקא בתוך הנסיבות החדשות,
ודווקא בשל הבגרות והמודעות שלא היו לנו פעם.

בהצלחה,
גלית הלר