האמנם? גם בזוגיות פרק ב'?

אמרה לי היום אחת המתאמנות:
"בזוגיות צריך שמישהו מבני הזוג יוביל והשני יצטרף, כמו קטר שמושך איתו את הקרונות".

השיחה הזו לא הרפה ממני, כי עקרונית המשפט נכון בעיניי.
בזוגיות, לפעמים אנחנו מובילים ולפעמים מובלים.
למעשה זו כחה של זוגיות.

אבל, כשהפכתי בו שוב, הבנתי שמה שנכון לפרק א' לא בהכרח נכון לפרק ב',  בטח לא בתחילת הקשר.

אני אסביר לכם למה אני מתכוונת:
כשאנחנו בונים זוגיות ומשפחה בפרק ב', אנחנו צריכים להיות שם יחד.
זה לא שמישהו מאיתנו יכול להוביל את הקטר לבד, ואנחנו מתחלפים.

נדרשת הרבה מאוד רגישות, הקשבה והכלה לילדים, בתוך הזוגיות החדשה,
כך שאם לא נהיה שם יחד, בקרון הקטר כל הזמן, לא נצליח להביא את הרכבת ליעדה.

כל אחד מאיתנו מכיר הכי טוב את ילדיו, כל אחד מגיע מעולם אחר,
וכדי לחבר את שני החלקים האילו ברגישות ובחכמה,
אנחנו צריכים להיות 100% יחד נוכחים ומחוייבים.

אי אפשר לצפות מבני הזוג שלנו להוביל לבד, ואנחנו גם לא ניתן לכך לקרות.

אנחנו מבינים שזו משימה לא אפשרית ולא הגיונית, כשאתה לא האבא או האמא הביולוגי של הילדים.
בטח לא בהתחלה, כשרק בונים ומגבשים את מערכות היחסים החדשות במשפחה.

זה לא שלא נרים אחד את השני לפעמים ברגעי משבר, זה לא שלא ניעזר זה בזו,
אבל אם בפרק א' יכולנו להרשות לעצמינו יותר בקלות להיות "מובלים",
פה אנחנו פשוט לא ניתן לכך לקרות.

זו המציאות אין מה להתנגד לה, וזה בסדר שכך, זה לא יכול להיות אחרת.

הדבר היחידי שאנחנו צריכים לדאוג לו הוא שאת האחריות שאנחנו מרגישים, שלא מאפשרת
לנו לאבד שליטה, נתרגם לשיתוף פעולה מלא בינינו כזוג.

שנינו יחד, מחוייבים, נוכחים, מובילים יחד בשותפות מלאה את אותו קטר כל הזמן, זה בדיוק מה שהילדים שלנו צריכים.